אף אחד מאיתנו לא רוצה לעבוד, נוסחת חיינו בישראל 2020 היא "עבוד פחות, הרווח יותר וצא לבלות עוד יותר", אנחנו ואתם מבינים שזו משוואה שקשה מאוד לפתור. העובד הישראלי אף פעם לא היה עצלן (במיוחד בהשוואה למדינות אחרות, תארו לכם איך היו נראים החיים אם בישראל היינו יוצאים לסיאסטה כל צהריים..) אבל בשנים האחרונות נדמה כי המוטיבציה לעבודה בחברה הישראלית נשחקת – יש לכך המון סיבות.
- החופשה נראית קרובה מתמיד – מהפכת הטיסות והשמיים הפתוחים הפכו את החופשה הבאה לאפשרית הרבה יותר מאי פעם, לא מעט עובדים חוזרים מחופשה משפחתית או זוגית בחו"ל ומתחילים לתכנן את החופשה הבאה, באיזשהו מקום העבודה "מפריעה" לשגרת החופש.
- סדרי העדיפויות של הדור משתנים – אנו מעסיקים עובדים צעירים, אם ההורים של העובדים שלנו שמו בראש סדר העדיפויות את המושגים "קביעות, יציבות וניסיון", עולם המושגים של דור ה-Y הוא דווקא "הגשמה עצמית, מימוש, השגת מטרות והכרה בעבודתי". סדר העדיפויות השתנו וכשהעובדים הצעירים קמים כל בוקר לאותה העבודה במשך תקופה ארוכה סביר להניח כי יתקיים תהליך של שחיקה במוטיבציה.
- הטכנולוגיה – זה נשמע מצחיק , אבל שנת 2020 ממוקמת ממש על התפר בין התקופה שבה בני אדם מבצעים כל עבודה אשר תהיה, לבין התקופה שעתידה להגיע, שבני אדם יוחלפו על ידי מכונות. כבר היום המון עובדים נמצאים בתפקידים שמכונות מבצעות, כמה מתסכל זה עבור עובד לדעת שאת אותו הדבר בדיוק בחצי השני של הגלובוס עושה מכונה? אם נחזור לסעיף הקודם המסקנה חד משמעית: ברגע שעובד מבין שהוא ניתן להחלפה, המוטיבציה שלו יורדת כי הוא חש שאינו מממש את עצמו.
אז מה אפשר לעשות עם זה? איך אני יכול כמנהל לגרום לעובדים שלי לרצות לקום בבוקר?
אין ספק שבפניך כמנהל עומד אחד האתגרים הקשים של התקופה הזו, לגרום לאנשים להבין ששווה להם להגיע לעבודה, גם אם מקום העבודה הוא לא הכי אטרקטיבי.
השיטה הראשונה והמרכזית ביותר היא לגרום לעובדים לתחושת שייכות, היא יצירת אווירה פתוחה ומשפחתית בחברה, עליך כמנהל לקחת את נושא הגיבוש צעד אחד קדימה ,ליזום ימי גיבוש ותוכן לפי צוותי עבודה, לייצר שבירות שגרה גם במהלך יום העבודה עצמו! בסופו של דבר העובדים שלך מבלים את רוב שעות היום במקום העבודה, זה מאוד מבאס לדעת שאתה "מבזבז את חייך" במקום שלא מצחיק לך בו, שאין לך חוויות משותפות עם האנשים סביבך ואולי, מעבר לזה – שלא מצאת בו אנשים שיודעים איזה סוג בן אדם אתה, אלא רק איזה סוג עובד אתה.
עליך לומר בבירור: כל עובד הוא רצוי והכרחי – לא חובה לומר זאת מפורשות (למרות שזה בהחלט לא מזיק), ניתן להשיג את המשמעות של משפט זה ע"י שילוב העובדים הזוטרים בחלק מישיבות הצוות, פעולה זו (במידה ומתאפשרת) תוביל להבנה שהם חלק ממשהו גדול יותר ותגביר את המוטיבציה. פתרון נוסף הוא תיווך של הפעולות הפשוטות של כל עובד ושיקוף המשמעות שלו בחברה – לשקף מולו כיצד הוא מקדם את התהליכים שהחברה מייצרת, ולהחמיא, כי למה להתקמצן על מילה טובה?
טיפ זהב!
כשעובד מרגיש שהעבודה דוחקת את חייו הפרטיים לתחתית סדר העדיפויות הוא יכול להרגיש תסכול רב , לבקש חופשות רבות, להקטין ראש במחשבה ש "אם הם לא מתחשבים בי, למה שאתחשב בהם?" ואפילו לרצות להתפטר, גם אם הוא עובד מאוד טוב ומסור. לכל אדם יש את הדבר הזה שבחייו הפרטיים הוא רוצה לטפח, תנו לו ביטוי! עודדו משפחתיות! עודדו תחביבים! התעניינו בחיים שאחרי העבודה! זה ישרת אתכם כמנהלים הרבה יותר ממה שאתם חושבים: העובד ירגיש שאכפת למקום העבודה ממנו, שמקום העבודה מבין שהוא רק חלק מהחיים של העובד ולא כל חייו, ואפילו שהמסגרת פחות לוחצת ויותר מאפשרת.
נקודה למחשבה למנהלים: נסו לחשוב על עצמכם כעובדים שכירים, מה היו הרגעים שבהם רציתם להגיע לעבודה? מה היו הרגעים שרציתם לברוח ממנה?
וגם אם עד עכשיו לא מימשתם את כל הטיפים האלו באופן טבעי, תוכלו להתחיל ממחר בבוקר, זה מה שיפה באמנות הניהול – אתם מחליטים.